שלום, אני איזי רוזוב
מרצה | יזם | מאמן אישי והאיש הכי שמח בעולם!
לשעבר מהבעלים של גיבור-סברינה שהעסיקה למעלה מ- 3,000 עובדים ב-15 מפעלים ברחבי בארץ. הייתי שותף מייסד ומנכ"ל ירחון הרכב "אוטו" והייתי ייבואן BMW לישראל.
בשנות ה-80 נחשבתי לאחר מעשירי הארץ. כותרת באחד העיתונים הכתירה אותי כ"ילד הפלא של הכלכלה הישראלית).
בפברואר 1990 הכל התרסק והגעתי לפת לחם.
לא הסכמתי לוותר. המילה הזאת אינה מוכרת לי.
לאט לאט השתקמתי, הפכתי להיות אחד מיועצי מערכות מידע (SAP) הבכירים בארץ ומזה 3 שנים לאחר שהבסתי סרטן התחלתי לעסוק באימון אישי, עסקי/ניהולי והרצאות.
היום אני שר פעם בשבוע ורוקד 3 פעמים בשבוע כאשר באחת מהם אני רוקד עם נכדתי בת ה- 13 (שרוקדת איתי מאז היותה בת 
ואני מגדיר את עצמי כאיש השמח בעולם.
ואני מגדיר את עצמי כאיש השמח בעולם.הנה כמה מאבני הדרך בחיים שלי:
בבי"ס יסודי הייתי פרחח.
בגיל 13 לא התקבלתי לאף תיכון בארץ ונשלחתי לפנימייה באנגליה.
בגיל 14 (ומאז) הייתי תלמיד מצטיין.
בגיל 26 התמודדתי עם קטיושות בקרית שמונה. ולמדתי שהעובדים הם הנכס הכי חשוב לעסק.
בגיל 27 התמודדתי עם רוח רפאים בהונג קונג.
בגיל 29 הייתה לי הרעלת ניקוטין ואולקוס מדמם מסכן חיים.
בגיל 30 הצלתי מפעל כושל מפשיטת רגל והפכתי אותו לאימפריה משגשגת.
בגיל 41 הקמתי את ירחון הרכב אוטו.
בגיל 42 התחלתי לנהוג במרוצי מכוניות.
בגיל 43 הפכתי להיות היבואן BMW לישראל ועשיתי מהפכות בענף.
בגיל 47 העסק התרסק והעולם שלי התהפך.
בגיל 52 הקמתי מרכז ג'יפים ייחודי בעולם. שינוי תקנות מכס חייב אותי לסגור אותו.
בגיל 54 עשיתי הסבה למערכות מידע והפכתי להיות מהמובילים בענף.
בגיל 69 התחלתי ללמוד פיתוח קול – כי לעולם לא מאוחר מדי.
בגיל 70 התחלתי ללמוד ריקודים סלונים – כי לעולם לא מאוחר מדי.
בגיל 74 עשיתי קעקוע על יד שמאל (קרוב ללב) עם שמו של חבר ענק שנפטר – ZIGI. אני נוגע בו יום יום.
בגיל 74 ניצחתי סרטן.
בגיל 75 נכנסתי לתחום אימון אישי – עסקי/ניהולי והרצאות על סיפור חיי – כי לעולם לא מאוחר מדי.
בגיל 75 תיקנו לי מסתם בלב (ככה זה שגרים בגוף משומש )
בגיל 100 ארקוד ב- American got talent
בהרצאות שלי אני מספר איך הצלחתי לשרוד את המפולת הנוראית שחוויתי ונותן כלים אמיתיים לכל אחד להתמודד עם כל קושי.
אני מספר גם מדוע קיבלתי תקליט TO SIR WITH LOVE מפועלות בגיבור קריית שמונה, איך התמודדתי עם רוח רפאים במפעל גיבור שהקמתי וניהלתי בהונג קונג… ועוד.
אומרים שאנשים אינם זוכרים מה שאומרים להם או מה שמראים להם אבל הם לעולם לא ישכחו מה שגורמים להם להרגיש.
אני נותן להם להרגיש. ההרצאות שלי הן חוויות. אני מכנה אותם "הרצגות" (לא מקורי אבל נכון).
אסתי גרוסמן – מנחת עמידה מול קהל כתבה לי כתגובה "איזי אתה מרצה מחונן".
אחת מהסיבות, אולי הסיבה העיקרית שאני מרצה יוצא מהכלל היא שאני רואה בזה שליחות, לעזור לאנשים ע"י שיתוף של מה שאני עברתי ולא תיאוריה, ואני נהנה מההרצאה לא פחות מקהל המשתתפים.
אני מרצה גם פרונטלי בכל הארץ, אני אוהב לנהוג (אחרי הכל הייתי נהג מרוצים) וגם בזום.